"העתיקו ממך? קבלי את זה כמחמאה!" ולמה זה אף פעם לא עובד לי
מניפסט מהלב שחוטא במעט גאוותנות אבל מקווה שתסלחו לי הפעם. העתקות.
איזה נושא טעון – במיוחד בעולמות התוכן שלנו, מעצבות ואמנים, במיוחד בעידן שלנו – הדיגיטלי. רגע אחד את חושבת על רעיון (בדרך כלל תחת זרם המים בדוש של סוף היום), רגע הבא הוא הופך למציאות ואת מתרגשת כמו שהתרגשת ממימוש של אהבה ראשונה, ברגע הבא את משתפת את כל העולם בהתרגשות במימוש של אותו רעיון, וברגע הבא הבא – את פתאום רואה אותו אצל מישהי אחרת, שלא הגתה אותו תחת הדוש של סוף היום, היא "הגתה" אותו כשצפתה ברעיון הממומש שלך על מסך הנייד שלה ברגע של שעמום. גלגלי מוחה לא עבדו שעות נוספות עד לרגע ההארה הנכסף, ועדיין הוא שם, פתאום הוא נראה שלה בדיוק כמו שהוא שלי, רק שאני הריתי אותו, אני ילדתי אותו (והתקלחתי אותו!) ולכי עכשיו תפרסמי את בדיקת הדנא.
אני חושבת שהרבה לפני שאני מעצבת בתים (שמחים!), אני רעיונאית. אני נשואה לרעיונאי, למעשה שנינו מתפרנסים מרעיונות שהגינו, מבעיות שפתרנו. כל האווירה של היומיום שלי מול לקוחותיי, שלי מול אהובי, שלי מול ילדיי – הוא בהגיית רעיונות חדשים ומקוריים שבאים לענות על צורך – לעתים פונקציונאלי, לפעמים עיצובי נטו, לעתים טכנולוגי ולעתים סתם מה לעשות בחום הנורא הזה בלי לצאת מהבית ובלי לאבד את השפיות (ספוילר – הקמנו מסעדה קטנה שבה הם הגו את התפריט והגישו את המנות וגם ניקו כשסיימנו לאכול. עפו!). הרעיונות הכי גדולים שלי הגיעו מהאתגרים הכי בלתי אפשריים איתם התמודדתי, ובצפיה לאחור עליהם לאחר שקיבלו צורה, תוכן פנים, חיים וצילומים מקצועיים – אני מתמלאת גאווה וציפיה לבעיות הבאות שאפתור כל כך עד שאודה על זה שהפריעו לי כל כך מלכתחילה.
ובהעתקות כמו בהעתקות, כולם יאמרו "קחי את זה כמחמאה", וככה גם אמרה לי המורה שלי בחוג קרמיקה תמיד, הגברת קונסטנטיני האהובה שלימדה אותי איך לעבוד עם חימר, אבל אני לא מצליחה, וגם בשנות התשעים המוקדמות לא הצלחתי. מיסיז קונסטנטיני שראתה אותי מתמלאת כזה תסכול וכזו אגרסיה שלא היטיבו עם שעת הפנאי הנהדרת עליה הוריי שילמו ממיטב כספם, בשלב מסוים פשוט הושיבה אותי בחדר הפנימי שבסטודיו שלה – וככה ביליתי כמעט שלוש שנות חוג קרמיקה – לבד, ביצירה מקורית שההשראה לה במוחי. וכשהוצאתי את הפסלים/ ואזות/ מחזיקי מברשות שיניים שצורתם הייתה גמורה (ועד היום מככבים בשירותים שלי ושל הוריי!) לצורך הכנסתם לתנור, נחשפו ליצירותיי הכמעט מוגמרות אותם ילדים שנהגו להעתיק אותי תוך כדי היצירה (תמיד אותם ילדים חסרי מעוף), והעתיקו את המוצר המוגמר. אבל אז פתאום משהו קרה לי! זה כבר לא הזיז לי, כי בעודם עומלים על רפליקה (בדרך כלל פחות מוצלחת) של הפסלון ההוא שעמלתי עליו חודש קודם, הייתי אני כבר בלהט הרעיון הבא, והיצירה שנרקמה בראשי כבר החלה תופסת צורה בחימר בחדר הפנימי.
לקח לי זמן להבין שזו לא צרות עין, ושאני לא צריכה להתנצל על הרגשות הקשים שחוויתי כלפי אותם מעתיקנים. שכן אותה קנאות שאני רוחשת ליצירה ולרעיונות שלי, אני רוחשת ליצירות ורעיונות של אחרים ואחרות.
ומתוך נקודת המוצא הזו, לפיה אני קודם כל רעיונאית, יש לי כבוד ענק לרעיונות שלי ולרעיונות של אחרים. נהנית לעקוב אחר קולגות רבות ומוכשרות ולהתרגש איתן מרעיונות דגולים שהגו, מהמקום הכי מפרגן שיש, וגם ממליצה עליהן תמיד באהבה גדולה כשאיני יכולה לקבל פרויקט על עצמי בנקודת זמן מסוימת. מעל מאתיים לקוחות אהובים יעידו – גם בעידן הפינטרסט המשופע ומפוצץ ההשראה, וגם אם הציגו לי רעיון של מעצבת הונגריה בשם פרנקנשטיין מרגרטיוס (המצאתי, זה לא באמת שם הונגרי נכון?) שלא תמצא אותי לעולמים, עדיין לא אאפשר העתקה של רעיון. כן אתעכב עליו, כן אנסה למצות ממנו את הקסם שגרם לאפקט ה-וואו, כן אנסה לערבב תבלינים מאותם עולמות החומר ולחשוב מה ייצא בהתאמה לסיטואציה העיצובית שלנו – אבל העתק הדבק? לעולם לעולם לא.
בתקופה האחרונה, וטפו טפו טפו לצד צמיחה של העסק וחשיפה ליותר ויותר אנשים, אני נחשפת להעתקות של העיצובים שלנו, לא מרומזות, לא מתנצלות – מדובר בהעתקות בוטות, כנראה מתוך איזושהי תפיסה שמדובר ב-"השראה". בעיניי אדם שמתפרנס מאמנות (ועיצוב בעיניי זו אמנות לכל דבר), ההשראה שלו צריכה להגיע ממבט החוצה לחלון, מרשרוש של עלים, מהזווית שבה השמש מאירה בשעה מסוימת ביום, משיר נעים שנחשפנו אליו לאחרונה, מביקור בים כשהוא סוער ואז כשהוא רגוע, מריחות של בישול בצהרי שישי, מסיורי שווקים בחו"ל. אם ההשראה מגיעה באופן בלעדי משיטוט בפינטרסט ובפייסבוק של עסקים "מתחרים" וצפיה רק ברעיונות מוגמרים ומיושמים מבעוד מועד, סימן שאינך יוצרת אמיתית, וערכך שווה לערך שיוצרת הקלדה על CTRL + C במקלדת המחשב.
הקטלוג של הטפטים נמצא בכל חנות טפטים, אין לי זכויות יוצרים על הטפט הנבחר. כנל לגבי צבעים, לנירלט ולטמבור יש מניפות מצוינות שניתנות במתנה לכל מעצבת, חנויות התאורה יציעו לך את אותו מחיר שיציעו לי על אותו גוף תאורה (למרות שאני טובה בלהתמקח אז אין לדעת). הכל טוב. אבל מה הקונספט שלך? מה לגבי צירוף כל המרכיבים ביחד וכל אחד לחוד? שם עובר הגבול.
אני קצת נסערת בזמן כתיבת שורות אלו (זה ניכר???), אבל גמלתי בלבי החלטה חשובה היום, להשתדל להנמיך את להבות העלבון – ולחזור במחשבותיי אל החדר הפנימי בסטודיו של מיסיז קונסטנטיני הקרמיקאית האהובה שלימדה אותי לצקת רעיונות מרגשים מהמח בחימר. ובעוד רעיונות עבר שלי שיצאו מהתנור כבר מועתקים להם בלי רשות, אני כבר לשה את החימר לרעיון הבא. הדרך שלי ארוכה קצת יותר, אבל עמוקה, כנה ונאמנה יותר ובעזרת התחנות שאני עוברת בדרך לכל מימוש כזה – אני נבנית וצומחת לגבהים שמהם האופק מרתחב לי במבט מטה.
אני מאחלת, באמת מתוך מקום של פרגון ואמונה שאף אחת לא בוחרת במקצוע כל כך שוחק פיסית ונפשית, ללא תשוקה אמיתית ליצירה, למי שהפוסט נכתב "בהשראתן", שתיזכרו בכך, ותתחברה חזרה במהרה לתהליך אמיתי של יצירה – עבורכן, עבור לקוחותיכן, ועבור העולם – שתמיד שמח להחשף לרעיונות חדשים ומרגשים. יש כל כך הרבה כערת בעולם, עשו אותו יפה ונקי יותר – עיצובית והתנהגותית.
ושיהיה סופ"ש מהנה ומלא השראה אמיתית!
בונוס למי שנשאר עד כאן (כל השלושה)… בתמונות: דגימות מרעיונות פשוטים לצד רעיונות מורכבים שנבעו מבעיות שונות (מפורטות לפי סדר תצוגת התמונות): פינת אוכל בתוך חלל צר צר אך חשוב מכיוון שהוא הראשון שמקבל את פני הנכנסים לבית, סלון קטן שכל קירותיו שפריץ שלא מאפשר הפרדה נושאית עם טפט עבור פינת האוכל/ סלון פלוס קורה בעייתית ולכן הקורה נצבעה תכלת והמשך הקיר כחול ים עמוק וההפרדה נמשכה לכל אורך הקיר והושפע ממבט אל הים הסמוך לדירה, שולחן נפתח ונסגר ליצירה עבור הילדות בתוך סלון, שבהינף השולחן לצורך סגירתו – הבלאגן נעלם, וגם כשפתוח – חינו מוסיף לחלל הבוגר (ותודה לאיגור סולוביי על הנגרות המדהימה!), מסגרת למראה שהודבקה על ידי הבעלים הקודמים חזק מדי עם סופר גלו אז לא נותרה לי ברירה אלא להשאר עם הקיימת ולעשות לה מסגרת יצירתית וכד חדש בתהליך יצירה שיגבה ויגבה. מיסיז קונסטנטיני זה בשבילך….)
