מה לי וליופי

וידוי: אני אוהבת יופי.
כנראה שעם הזמן המשיכה השפויה הזו לכל מה שיפה הפכה לאובססיה של ממש. בתיק אותו אני נושאת ביומיום אני לוקחת עמי שלושה פריטים, שבלעדיהם ארגיש כאילו החלום שבו אני מגלה לפתע שאני עירומה בשיעור התעמלות מכל כל כיתה ו' מתגשם לו. הפריטים הם:

מטר – כי אין לדעת מה אמצא ברחוב ואם זה מתאים למידות הבית שלי, אותן אני זוכרת בעל פה כמובן, פינה פינה.

טלפון עם מצלמה מצוינת – כי אין לדעת מה אפגוש בדרך שיתן לי רעיון מה לעשות כבר מעל פינת האח המיותרת והבלתי מתפקדת בסלון.

ונרתיק דמיוני שבו אני מתייקת את כל מה שהוא לא מוחשי מספיק, זז מהר מדי, אבל יפה, שילוב צבעים יפה, חתולים שלשניה התמקמו בצורה יפה ולא הספקתי לצלם והמון מחשבות יפות – כי מה לעשות שבתור אמא, כל הרעיונות הטובים (והיפים!) מגיעים כשאני בדרכים ופחות כשאני מנקה רוטב עגבניות מהמנורה מעל פינת האוכל.

הנה, אמרתי את זה. אני אוהבת יופי. לקח לי זמן להודות בזה בפה מלא ולא להתבייש בזה. לקח לי עוד יותר זמן לא להתבייש לעסוק בזה ולהבין שיופי וחכמה לא הולכים בכיוונים מנוגדים, אדרבא, יחד הם בלתי מנוצחים. אני אוהבת אומנות יפה, עבודת איפור יפה, בגדים יפים, מילים יפות ולא נעים להודות – אבל אוהבת להביט (ויש שיגידו לבהות) באנשים יפים, מכל המינים, מה שמאז ומתמיד עורר אצל רבים שאלות לגבי הנטיות המיניות שלי. אני אוהבת נופים יפים אבל הכי, הכי אני אוהבת – בתים יפים. כי בתים יפים שמעוצבים נכון יכולים להיות גלריה של כל היופי שמקיף אותנו אצור בעוגן של חיינו, המקום אליו אנו חוזרים– רהיטים עם היסטוריה ששודרגו לכדי יצירה מרשימה, מלים יפות ארוזות בחן על ספריה מסקרנת, תמונות של נופים שראינו ואנחנו רוצים לתייק בזכרון האיתן של היומיום, הפנים היפים שמקיפים אותנו לעתים קרובות ורחוקות, טקסטיל יפה להתעטף ולהתנחם בו ופינות חמד, שכשמן הן, מלאות חמד. זה היופי שמקיף אותנו רב הזמן.

וככה כמה שנים אני מתנהלת. בן הזוג תמיד המום מזה ששבוע אחרי שאני מרוקנת את זכרון התמונות, אני כבר מקבלת אזהרה חמורה מאפל (חברה מספיק גדולה כדי שלא ארצה להסתבך איתה) על זה שהזכרון של הטלפון מלא עד אפס מקום* עוד רגע. יד 2 הוא דף הבית שלי, גם בטרם הפכתי לדירתי-לי, הייתי קופצת כעניין שבשגרה לבדוק לפחות אחת לשבוע אילו כורסאות יפות עלו לאתר ע"י קשישים או נכדיהם הצעירים שלא מבינים ערכו (הכלכלי) של וינטג' מהו ואילו שטיחים מעניינים מאסו על בעליהם, סתם בודקת לידע הכללי, פעמים רבות גם שידלתי את קרוביי לרכוש את הפריטים השווים ביותר שיחטפו תוך יום. כעניין שבשגרה אני "מצילה" פריטים מעניינים מהרחוב ומודיעה לבן הזוג שעליו להגיע למקום תוך דקותיים עם נעלי ספורט וחולצה ג'יפה ולהוביל אותם עד למיקומם החדש בביתנו, מעבירה מדי שבוע רהיט מחדר אחד לחדר אחר, מחליפה ייעוד בין מפות לוילונות לשמיכות, תולה דברים שיוצרם לא ייעד להם לסיים חייהם בתליה, רק כי הם נראים לי לא מספיק מוערכים במקומם (מגש או מגירה מעץ מעניין)… בקיצור – תחושתי היא שאני משקיעה המון אנרגיה בניוטרל והחלטתי ללחוץ סוף-סוף על דוושת גז ולפתוח בלוג שיהיה מקדש לשתי האהבות הגדולות שלי: אמנות וכתיבה (אדם ורוני, לא להעלב. הבלוג שדן בשתי האהבות העוד יותר גדולות שלי נמצא בפייסבוק).

אז הנה אני שוב כאן, אחרי שבעבר כתבתי בלוג על פוליטיקה וזכויות בעלי החיים הרמוסות, החלטתי להתרחק מהנושאים הדומיננטיים והמכוערים בחיי ולהתקרב לאלה הדומיננטיים לא פחות והיפים הרבה יותר ולהפיץ אותם כמה שניתן בקרב סביבתי (על אף שהנושאים העצובים האלה מבאסים אותי עדיין עם כל אות וכל מילה צבעונית ושמחה שאני כותבת כאן) .
המיקוד של הבלוג יהיה על דירות שכורות דווקא והיופי המפתיע שטמון בהן. מחמש הדירות שבהן גרתי בחיי הבוגרים, גיליתי שהדירות השכורות, בשל המגבלות שלהן והאופי הבעייתי לעתים לא רחוקות של בעליהן, מצריכות יצירתיות רבה הרבה יותר, דבר שהופך אותן ליחודיות יותר. ובכלל, צדק חברתי! מה זה, מי יכול להרשות לעצמו דירה היום בכלל? למה, לנו לא מגיעה דירה הורסת חושים? למה עיצוב הפנים הוא שירות שמגיע רק למי שדר בדירה בבעלותו? אז תתפלאו לראות כמה שיטות ודרכים יש להפוך דירה שכורה לארמון מפוצץ אופי בלי לרוקן או לקרוע את הכיס ובלי לזרוק הכל לפח עם המעבר לדירה הבאה. זה מפתיע כמה שזה פשוט וכמה זה נחוץ.

אז בואו לשטוף אצלי את העיניים מדי פעם, לא רק לשיער ולמאחורה של האוזן מגיע.

*למען הגילוי הנאות ובעיקר בשביל ההתרברבות- רוב גדול של המיצגים היפים שממלאים לי את נפח הזכרון בטלפון הם הפנים היפים להחריד של הבן שלי.