הבית הלבן כבר לא לבן

הנכס: דירת חמישה חדרים בגבעתיים

שכירות/ בעלות: בעלות

הלקוחות: זוג + 2

המסלול: ליווי מלא

צילום: אורית ארנון

הם חיפשו דירה עם נתונים מאד מסוימים בשכונה מאוד מסוימת בגבעתיים במשך זמן לא מועט, וכשמצאו את זו, לקחו עשרה צעדים אחורה ויצאו מהבניין. לאחר שחיפושיהם העלו חרס – נזכרו בדירה הזו, שבנתוניה היבשים היא לקחה את כל היתר, אבל משהו באנרגיה שלה פשוט לא בא להם טוב. הם ביקרו בה בשנית והחליטו ללכת על זה בידיעה שיעצבו אותה לטעמם.

אבל יפעת המסכנה אכלה סרטים וגם את הראש של בן זוגה, צ'יקו החמוד, והם התחילו לשאול עצמם אם עשו טעות איומה. איזה כיף שפחות או יותר בנקודה הזאת קיבלתי טלפון מיפעת – בדיוק כשהייתי בתא הלבשה בעירום חלקי – ואיכשהו במקום לנתק ולהציע מועד חלופי, נשביתי בקסמיה ונשארתי בתא המדידה של הוניגמן אאוטלט (וסליחה מכל מי שחיכתה, מן הראוי היה להסיט את הוילון ולהביך אותי שאדע שממתינות לי) עד שהבנתי את חומרת המצב וקבענו פגישה.

הגעתי לראות את הדירה לראשונה בגלגולה הקודם לפני שנמסרה לזוג. ובכן, מה אגיד ומה אומר? יפעת צדקה. הדירה הייתה איומה. אני בסדר עם דירות שיש להן אפס יומרה עיצובית – כל אחד ותחומי החוזקה שלו וכו. אלא שכאן היו כל כך הרבה סטאף – הנמכות, קריסטלים במחוגי השעון, קריסטלים בידיות, קריסטלים במסגרת המראה, קריסטלים במנורה. בחיי, נדמה לי שגם צנרת הביוב הייתה מחופה קריסטלים. והרבה עור לבן, ספה, כסאות, מסגרות. נישות גבס וספוטים, וההיי-לייט: ארון הזזה באמצע הסלון עם חיפוי זכוכית והדפס ורדים בצבע אדום – חגיגה. יפעת הביטה בי בחשש כל הפגישה וקצת הופתעה כנראה מזה שלאורך כל הסיור חייכתי חיוך ענק. האמת היא שזה בגלל שנקרעתי מצחוק, אבל אמרתי לה שזה כי אני מתרגשת מתמונות 'לפני' שעושות חסד כזה לתמונות 'אחרי' 🙂

הנה מקבץ מרענן של הלפני:

הייתה הרבה עבודה – בעיקר בער בי לשבור כל הנמכה מיותרת, כל נישת גבס מאוסה, כל זכר למה שהיה שם קודם – ולכן היה ברור לכל הצדדים שעל מנת להתמקד מוטב לנו לרכז מאמצים בחלל הציבורי ואת החדרים עצמם לעצב "לייט" כי מצבם ההתחלתי היה טוב בהרבה. במהרה הפשלנו שרוולים והתחלנו להעיף אקסלים לאוויר עד שהגענו לתקציב שהניח את דעת כל הצדדים, וכשאני אומרת כל הצדדים אני מתכוונת לצ'יקו, שהוא פאקינג כלכלן.

לאחר שגיבשנו תכנית עיצובית מפורטת, סגרנו את כל הנגרות, הזמנו כמעט את כל התאורה והטפטים מחו"ל, צברנו את כל ההון עיצובי בבוידעם, סוף-סוף הגיע היום והדירה התפנתה. מיד חלש עליה גלעד ההנדימן (בהופעת בכורה בדירתי-לי, והשאר היסטוריה) ושבר לה את האמ-אמא, ותוך שבועיים של שבירה, בניה מחדש, סטרס רב וצחקוקים רבים עוד יותר – הגענו לתוצאה המופלאה ששינתה את שם קבוצת הווטסאפ שלנו מ-"הבית הלבן" ל-"הבית סוף הדרך".

מה הספקנו?

מכרנו את כל הריהוט המיותר של יפעת וצ'יקו בלוחות יד 2
קנינו ריהוט חלופי בלוחות יד 2
גם הזמנו ספה חדשה, כסאות בר חדשים, מדפים חדשים וכל מיני דברים יפים לאבזור הספריה והמדפים
רכשנו שטיח יפהפה בשוק הפשפשים אחרי המון לבטים שהפך במהרה להיות יקיר המדור
שברנו את נישות הגבס
הורדנו שתי הנמכות
החלפנו את כל גופי התאורה
נגרות: בנינו ספריה מדהימה מעץ מהגוני לסלון, בנינו ארון משולב שידת כניסה במקום ארון אפוקסי קריסטלי שהיה שם, החלפנו חזיתות הקלאפות ובנינו שולחן בר (הזדמנות מעולה לפרגן לספקים הקבועים והאהובים שלנו "ענת מוצרי עץ" שהיו אמונים על כל עבודת הנגרות וביצעו אותה ללא רבב)
התקנו טפטים מהממים בכל הבית
צבענו בצבעים לא שגרתיים וגם בצביעה לא שגרתית
ליקטנו ריהוט וינטג' במחירי מציאה ושפצרנו אותו אצל אנשי מקצוע הכי טובים
מסגרנו אמנות
הוספנו המון ירוק, אקססוריז ואהבה

ומה נגיד עכשיו? למרות המתח הנפשי שהיה בתוך התהליך, יפעת וצ'יקו שמרו על ראש מורם – הפגינו זוגיות שאפשר רק לקנא בה, עבודת צוות מעוררת השראה וגנטיקה מעוררת קנאה, שמרו על הומור ומוראל, ידעו על מה להתעקש ואיפה לשחרר ונתנו לנו בעיצוב יד חופשית לקחת את הבית שלהם מעבר למחוזות הדמיון. הבית הלבן/ סוף הדרך, הוא לא סתם עוד פרויקט בלשונית הפרויקטים של דירתי-לי, הוא היווה לי שיעור של ממש. שאולי, למרות האמונה הרומנטית שהאינטואיציה תמיד צודקת, שגם בית כעור שהפוטנציאל לא מנצנץ מכל פינה בו – אם יקבל מספיק אהבה וחיזוק – יכול להפוך לברבור של ממש. החלל לא גדול, התקרה לא גבוהה, חומרי הבסיס (אריחים, קרמיקה ונגרות מטבח) הם לא מהטובים בשוק – אבל הפנים שלו כל כך עשיר ומלא צבע, אופי והומור – שבאמת יהיה קשה מאוד להפסיד.

בכל פינה בבית הזה קורה משהו מעניין אחר שמגולל סיפור רקע מעניין ומזמין בהיה מתמשכת. והכי חשוב – בני ובנות הבית כל כך מאושרים בתוצאה – וגם אני.

זו הזדמנות מעולה להודות לויטה האהובה ששידכה בינינו בזה משפט הפתיחה "יפעת נורא חמודה אבל יש לה בית של ערסים" והפכה את זה למעניין מהרגע הראשון.

ולכם, משפחת סני האהובה, אתם תקועים איתי לנצח.