הבית שלי

הנכס: דירת ארבעה חדרים במרכז תל אביב

שכירות/ בעלות: בעלות

הלקוחות: אנחנו

מסלול: חפירה מתמדת

צילום: סיגל סבן

מי שקראה את 'הדירה השכורה שהקימה את דירתי-לי' ודאי הופתעה לגלות שבסוף מניפסט האהבה לדירה השכורה, האהבה המיתולוגית שלנו, בכל זאת ארזנו מרכולתנו והמשכנו בנדודים.

אבל כאלה אנחנו – נוודים.

אחרי שנה, מתחילים לפנטז, אחרי שנה וחצי מתחיל לדגד, אחרי שנתיים כבר מגרד בכל הגוף ולא נותן מנוח – אז עוברים. הפעם היו כמה תמריצים מאוד משכנעים למעבר: הראשון היה הצורך בעוד חדר לסטודיו דירתי-לי, השני היה הצורך באמבטיה לילדים, השלישי רצון בדירה שבה הסלון והמטבח מחוברים ולבסוף – המיקום הקודם, על אף שיש עליו קונצנזוס שהוא ה-מיקום המוצלח של תל אביב המרכזית לגידול ילדים, היה לנו מעט בורגני מדי – ונפשנו חשקה לחזור לסלאמז של תל אביב הצעירה, הבועטת והצעירה יותר.

וכך התגלגלנו לדירה שבה אנו חיים עכשיו, שהיא מעט קטנה יותר – אבל בתכנון ובניה מבריקים של איבן (שם משפחה? שכחתי) ובתיה עובדיה – החלל מתוכנן באופן הגיוני הרבה יותר כך שמתאפשרת זרימה הגיונית יותר בין החללים ביומיום. החזית הפתוחה לעצי האזדרכת המרהיבים קנו אותנו סופית וכך מצאנו עצמנו מוותרים על חיים נוחים עם מעלית וחניה לטובת אהבת חיינו החדשה: הבית בבוגרשוב.

מצורפות תמונות שצולמו על ידי סיגל סבן קצת אחרי שעברנו ותוספת של תמונות טריות מהתנור שצולמו על ידי הילה עידו במסגרת ראיון לטיים אאוט תל אביב על ביתנו המופלא. ניתן להבחין בכך שהמיטות בחדרי הילדים השתנו וכי הסלון העדכני עם שטיח סומק 🙂

מעניין? רוצות לקרוא עוד? מעולה! בניין ודיור עשו את עבודת הסיקור בצורה מושלמת, מוזמנות לצלול לפרטי הפרטים העסיסיים ביותר במעבר ובמגורים בקישור הזה. אגב, רק לאחר שקיבלתי את התמונות המקצועיות המעולות שצילמה סיגל לפני כמעט שנתיים – הבנתי שהשטיח לא עושה חסד עם הבית והבית לא עושה חסד עם השטיח. לכן אצתי רצתי לשוק הפשפשים והצטיידתי בשטיח שמקיים אהבה קולנית עם הבית כל היום וכל הלילה.

גילוי נאות: אנחנו שוברים בדירה הזו שיא של שנתיים וכבר בשלב הגירודים…