ההרמוניה שבצבע
הנכס: דירת שלושה חדרים במרכז תל אביב
שכירות/ בעלות: שכירות
הלקוחות: זוג + 2 (מנישואין קודמים, דיירים לא קבועים)
המסלול: מסלול בזק
צילום: יונתן טמיר
עם רזומה של מעל 150 לקוחות מרוצים ועסק רץ, ועם התווספותה של ענת למערך, סיגלתי לעצמי עם הזמן נהלי עבודה ברורים כדי להצליח לנהל בצד העסק חיי משפחה, תחביבים וים. בינהם – הפסקתי לקיים פגישות בערבים ולעבוד בסופי שבוע. זה חוק ברזל, וגם ויתרתי על פרויקטים עם לקוחות שהתנו את העבודה המשותפת בכך שהמפגשים בינינו יתקיימו בימי שישי, והמנטרה שאני חוזרת עליה באוזי כל המופתעים היא פשוטה וקולעת "אני עובדת כשאתן עובדות. אני לא עובדת כשאתן לא עובדות". כמה פשוט ככה ישים!
ואז, הגיעו גיל וטלי, ואני לא יודעת מה קרה לי!
אולי זה בגלל המקור שהפנה אותם אליי, שהוא מקור אהוב במיוחד.
אולי זו השכנות וזה שביתם מרחק חמש דקות הליכה מביתי.
אולי כי הם פשוט בול החומר שממנו קורצו חבריי הטובים ביותר.
אין לי מושג איך ולמה – אבל פתאום מצאתי עצמי אצלם ביום חג, וקיימתי עמם שיחות וידאו עם דרדקים שלי ברקע, והתכתבתי איתם על זוטות משעשעות בסופי שבוע כאילו הגבולות ממני והלאה.
סגרנו על מסלול בזק לסלון, פינת אוכל וכניסה, ואז, בעיצומו של הרומן שלנו ויומיים לפני תאריך מסלול הבזק, קרה לי משהו נורא ומצאתי עצמי מאושפזת שבוע פלוס בבית חולים ומשם המשכתי לאשפוז בית. כשהייתי מחוברת למספיק סמים ויכולתי לתקשר עם העולם, שלחתי מיילים רשמיים לכל הלקוחות הפעילים עם דבר התנצלות וידוע במצבי והוספתי את האפשרות לבטל העסקה מן הסתם כי בחלק מהמקרים היה מדובר באנשים שהיו תוך כדי מעבר והליווי שלי עבורם היה קריטי. למזלי באותה עת ענת הצטרפה אליי ואפשרתי לכולם לעבור לליווי פיסי שלה בעודי מאחורי הקלעים מתלוצצת עם רופאיי.
גיל וטלי לא ידעו מה לעשות – מצד אחד, בער להם לשנות את מראה הבית אליו עברו לאחרונה ולא הרגישו בו בנח בלשון המעטה. מצד שני, הכימיה בינינו כנראה הייתה הדדית כי הם לא ראו עצמם ממשיכים בלעדיי על אף שידעו וראו שענת תותחית על חלל וככה מצאנו עצמנו במבוי סתום – ובאופן טבעי חשבתי שיבחרו לבטל עסקה והצטערתי על כך אך גם הבנתי ללבם.
ואז חשבתי לעצמי, רגע רגע רגע, גם ככה משעמם פה טיחו במחלקה הכירורגית של איכילוב, וגם ככה עבודה רבה נעשתה מראש, ואנחנו מסתדרים ממש טוב, אז למה שלא נתנער רגע מהגדרות מסלול הבזק של שלושה ימים ונעשה ליווי אמורפי כזה. אם כבר לקוחות לעשות עליהם ניסויים, אז על גיל וטלי. ואיזה כיף לי שהם לגמרי זרמו!
במהלך האשפוז סגרנו את כל הרגישות האינטרנטיות, הזמנו את הפרקט לכל הבית ובחרנו אמנות, וגם גופי תאורה תכננו והתאמנו את הקיימים (צבעתי להם את המנורה ועשינו לה פחחות).
מיד כשהשתחררתי מבית החולים סגרנו ספות סופר נוחות, קנינו כסאות מסוחר בשוק הפשפשים ששמר לי אותם במשך ארבעה חודשים עד שיגיע הלקוח המתאים (כפרה עליו!) ושולחן עגול יפהפה אצל סוחר מוצלח אחר, מצאנו ספריה וינטג'ית הורסת בגרושים אצל סוחר שסגר את הבסטה לצמיתות, ריפדנו את הכורסה ואת הכסאות וגם קבענו יום התקנות במהלכו צבענו צביעה אמנותית את קיר הסלון ופינת האוכל הראשי שהיווה לנו אתגר – כי כל הבית היה צבוע בשפריץ, הטרנד שלעולם לא אבין איך חדר בכזו הצלחה לשוק, ולכן טפט לא היה אופציה על אף התעוזה של בני הזוג ורצונם בשילוב טקסטורות. לכן הצעתי שנצבע את הקיר בשני גווני כחול עמוקים, ובשביל דיוק כזה כמו שיצא צריך יד אמן, ותודה להנדימן הבית – יוני, שכיכב פה.
הקונטרסט שהתקבל עם הכסאות בצבע פוקסיה (צבע אליו משך הגבר בחבורה, לא תאמינו!) והמנורה הצהובה – הוא חלום. זה בליל של צבעוניות עזה שבגלל המינונים המדויקים של הצבעים השונים, משרה רוגע והרמוניה על הנכנסים.
גם בתאורה נבחרו בחירות בלתי שגרתיות שהוסיפו אדג'יות וקריצות הומוריסטיות לחלל.
ולבסוף – הצלחות המאוירות, אהבה גדולה, בדיוק כמו אצלי בבית, קיבלו מקום של כבוד על ההנמכה שמתקבלת מהקורה.
התוצר – מטמטם ביופיו, סליחה שמעידה על עיסתי, אבל אין ספק שמדובר באחד הפייבוריטים של כל הזמנים.
